יצא לי להיות תקיף וחד משמעי לאחרונה עם כמה מהזוגות שאני מלווה, בעודי משקף להם שהתנהגותם והתקשורת שלהם א-ל-י-מ-י-ם. אלימות מילולית ורגשית לכל דבר. התעללות. חריפה. מתמשכת. מזיקה. הרסנית.
כמה קשה לקבל ולהודות בכך. כמה הדיפה והצטדקות הם התגובה הנפוצה. וכמה אנו לא רציונליים, ומטים את המציאות לטובתנו. "אלימות בחוץ, אצל אחרים? בטח, ברור, שקוף כשמש" אנו אומרים כשאנו שומעים בחדשות על האלימות התורנה במשפחה. "אצלנו?! אין מצב. לא הגיוני."
מקור האלימות
הכאב הרגשי שהצטבר לאורך היחסים על בן/בת הזוג – או הדפוס שליקטנו מהורינו ("אבא שלי היה צועק עלי גם, זה מה שלמדתי") – מהווים ברוב המקרים את ההצדקה (והרשות) העצמית להתנהגות הפוגענית. זה אנושי להתכחש, להסביר ולהצטדק. יחד עם זאת, אנו חייבים להודות! ויפה שעה אחת קודם.
להודות בכנות, בבגרות, בפה מלא. בענווה, בכניעה, בעוצמה. כמובן גם בהרבה חמלה וסליחה עצמית. כמו ילד ונדליסט שעדיף שיודה כבר כשהמורה שואלת מול כל הכיתה "מי עשה את זה?!" – כי אם יאחר להודות, הוא יזיק לכל חבריו שייענשו ללא סיבה, ויסחוב אשמה ובושה זמן רב (ואח"כ ייענש גם, כי האמת לרוב תתגלה).
דוגמאות להתנהגויות אלימות
חייבים להודות שמילים רעילות, אינטונציה צינית, הרמת קול או צעקה, שיפוט מחמיר, ביקורת חריפה, דמעות מניפולטיביות, פרצוף חמוץ, התנהגויות מחאה (סטייל "טיפול בשתיקה" וכו') הם כולם ביטויים של אנרגיה אלימה.
זה שהשכנים מדברים כך – לא מצדיק.
זה שהורינו פעלו כך – לא מצדיק.
זה שהתרבות שלנו "חמה" – לא מצדיק.
זה שבתוכניות "ריאליטי" זה ככה – לא מצדיק.
זה שאנו כועסים/מאוכזבים/דחויים ע"י הפרטנר – לא מצדיק.
בן הזוג אינו שק אגרוף. אם הפרטנר שלכם מפגין את אחת ההתנהגויות שצוינו, בבקשה עצרו אותו. שימו גבול תקיף. אם זה לא עובד, התייצבו לטיפול זוגי. זו לא בושה, אלא עוצמה. ראיתי אינספור מקרים בהם אחרי שיקוף כזה מצד ג' בעל סמכות, ההתנהגות האלימה בהדרגה נפסקה, היחסים החלימו והזוג סוף סוף החל לשגשג.
נוח להתייצב מול צד ג'? לא. פרייסלס ולייף צ'יינג'ינג? כן.
