אחד הדברים המטלטלים בסרט "עצמאות" (2026), בכיכובו של אסי כהן, הוא שהקשר הבעייתי בין האם לבנה אינו נראה, לפחות בהתחלה, כמו התעללות. להפך: הוא יכול להיראות כמו קרבה, מסירות, דאגה ואפילו אהבה יוצאת דופן.
ודווקא שם מסתתרת הבעיה.
המושג גילוי עריות סמוי (Covert/Emotional Incest) אינו מתאר קשר מיני ישיר בין הורה לילד, אלא מצב שבו הגבולות הרגשיים והארוטיים טיפה מטשטשים: הילד מקבל, באופן סמוי, תפקיד שאמור להיות שמור לבן זוג או למבוגר אחר.
הוא הופך לאיש הסוד, למשענת, למרגיע, למי שאחראי לבדידותה של אמו, לניחום כאבה הקיומי ולתחושת הביטחון שלה.
לשון אחרת, הוא הופך ל"סרוגייט" (תחליף בן זוג/מאהב). הוא עדיין הבן שלה, אבל מבחינה רגשית, פיזית ואף רומנטית, הוא נדרש לתפקד כמו בן הזוג שלה.
הגבול נחצה דרך אינספור רגעים קטנים שבהם הילד לומד
שאמא זקוקה לו, ושאין אחר שיושיע אותה… כי אין כבר אב בתמונה.
הילד לומד שאם יתרחק, היא תיפגע.
שאם יבחר בעצמו, היא תישאר לבד.
שעצמאותו שלו איננה רק התפתחות טבעית, היא כמעט בגידה.
דוגמאות מהסרט
- בכל פעם שכואבות לה הכתפיים או הגב, בלה האם מבקשת מבנה בועז לעשות לה מסאז'. יתרה מזו, בימים שטרם הפרידה ממאיר בעלה, היא הפגינה את אי שביעות רצונה מהמגע שלו, וביקשה מבועז להחליף אותו, לעיני כל המשפחה. האב חש מושפל וחסר אונים, הבן חש חזק, אהוב ורצוי דרך מילוי תפקיד הגיבור.
- כשבועז מגיע הביתה בערב המאוחר ובלה רובצת על הספה, היא מבקשת ממנו (=די מכריחה) שיראה איתה פרק בטלויזיה. הוא אומר שראה אותו כבר, אך היא לוחצת שיראה איתה שוב בכל זאת. זוהי מניפולציה שיוצרת אשמה, במסווה של אהבה. היא אינה חושבת על צרכיו (שינה/אחר), אלא על טובתה. הוא מתיישב בספה, והיא מתכרבלת לתוכו, ממש כמו שבת זוג עושה.
- היא אומרת עליו לחברותיה מולו: "זה הגבר שלי, מספר 1".
אך הוא בנה, לא הגבר שלה. מספר 1 מוכרח להיות בן זוגה. - כשבועז מספר לה שהתקבל ללמוד באוניברסיטה, במקום להעצים אותו ולחשוב איך לעזור, היא מחלישה אותו כדי שלא יעזוב ויישאר עמה להפיג כאמור בדידותה:
בלה: "אין לך מספיק כסף לזה."
בועז: "אני אמצא דרך. אחיותי יעזרו לי."
בלה: "נו באמת. הן לא יכולות, יש להן בעלים וחיים משל עצמן."
כל זה כמובן הנחת יסוד והפרזה. הדבר המיטיב יהיה לומר "אוקיי, נסה לדבר איתן, אולי באמת יצליחו לעזור לך" ו/או "אני אעשה כמיטב יכולתי לתמוך בך ולעזור כספית, כמה שאני יכולה."
וזה בדיוק מה שהופך קשר כזה לכל כך מבלבל עבור הילד.
הוא חווה חציית גבול וזליגה, אך אינו יודע להצביע על כך במישרין – כי הוא עדיין לא מודע.
פלונטר משולש הדרמה
את הדינמיקה ביניהם אפשר להבין גם היטב דרך מודל משולש הדרמה (קרפמן): קורבן, מושיע ותוקף.
בלה מתמקמת שוב ושוב בעמדת הקורבן: היא החלשה, הבודדה, זו שהחיים עשו לה עוול, זו שזקוקה לעזרה.
אלא שעמדת הקורבן אינה בהכרח פסיבית. היא מפעילה כוח עצום באמצעות אשמה, תלות וחוסר אונים.
מולה, בועז נכנס לתפקיד המושיע. הוא דואג, מתחשב, מרגיע, מוותר ומנסה למנוע ממנה כאב. לכאורה הוא החזק במערכת, אבל למעשה הוא לכוד בה: אם הערך שלי נובע מכך שאני מציל אותך, איך אוכל אי פעם לעזוב אותך?
וכאן נמצא הפרדוקס הכואב: ככל שהוא מושיע אותה יותר, כך היא יכולה להישאר קורבן; וככל שהיא נשארת קורבן, כך הוא מרגיש מחויב להמשיך ולהושיע אותה.
הפתרון: אהבה עם גבולות
היציאה מהדינמיקה דורשת אהבה עם גבולות בטוחים.
הבן אינו צריך להפסיק לאהוב את אמו.
הוא צריך להפסיק להיות בן הזוג הרגשי שלה, ולומר לה "לא" בכל הפעמים בהם היא "שואבת" אותו לחיקה.
והאם אינה צריכה להפסיק להזדקק לקשר ולהתרחק מבנה.
היא צריכה להסכים לכך שבנה אינו אחראי להציל אותה מהבדידות והכאב הקיומי שלה, ולמצוא לעצמה מקורות תמיכה, שמחה ואושר.
זו המשמעות העמוקה ביותר של עצמאות:
לא להפסיק להיות קשור לאמא, אלא להצליח להיות קשור אליה מבלי להיות אחראי עליה.
גבר, אם חווית משהו מאלה מול אמך, וחשוב לך להשתחרר מהפלונטר כדי לפתח עצמאות מלאה ומסוגלות היקשרות בטוחה ואינטימיות עם נשים
מוזמן לאימון טעימה בו אסייע לך עם פענוח אוהב של צללי העבר,
ואתן לך כלים פרקטיים לתקשורת ויחסים בריאים עם נשים –
בין אם זו אמא, אחות, חברה, מחוזרת או בת זוג יקרה.
